<h1>פירוש רבינו יהודה אלמדארי — כתובות</h1>
<h2>דף ג.</h2>
[כתובות ק"י ע"ב] מתני'. הכל מעלין, את כל בני ביתו אדם כופה לעלות ולישב עמו בירושלים. אחד אנשים ואחד נשים, אף האשה כופה את בעלה לעלות ולדור שם ואם לאו יוציא ויתן כתובה כדקתני בברייתא בגמ' בהדיא. ואחד עבדים אם היה לו עבד עברי ילך העבד אחריו על כרחו.
<h2>דף ג:</h2>
[כתובות ק"י ע"ב] גמ'. מנוה היפה לנוה הרע, שמוציאין מנוה היפה שבחוצה לארץ לנוה הרע שבארץ ישראל. לאיתויי עבד שברח מחוצה לארץ לארץ ישראל, יש ספרים שכתוב בהן כופין את רבו וכתיב ליה גיטא דחירותא וכתיב ליה איהו שטרא אדמיה ולהכי אצטריך ואין הכל מוציאין דאילו משום שאין מוציאין אפילו מנוה הרע לנוה היפה לא איצטריך כיון דאשמועינן דמעלין מנוה היפה לנוה הרע כל שכן שאין מוציאין אפילו מן הרע ליפה.
[כתובות ק"י ע"ב] ואין הכל מוציאין לאיתויי מאי לאתויי אפילו מנוה הרע לנוה היפה, בגמ' פריך פשיטא ומתרץ איידי דתנא רישא אין מוציאין תנא סיפא אין מוציאין, ותימה אמאי לא אמר לאיתויי עבד שברח לירושלים ויש לומר דדוקא לארץ ישראל משום ישוב אבל בירושלים אין אנו רוצים שיהיו שם עבדים יותר מדאי אלא מיוחסים.
<h2>דף ז:</h2>
והא דגרסינן בערכין וכו', כך היא ההלכה לשם אמר רב אדא בר אהבה בידו חמש סלעים ואמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי ונתן ד' לשניה ואחת לראשונה יצא ידי שתיהן מאי טעמא בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה בעידנא דיהב ארבעה לשניה הך חדא משעבדא לראשונה בעידנא דיהב חדא לראשונה תו לא אית ליה שכבר נתון לשניה פי' ונתן ארבעה לשניה על פי כהן יצא ידי שתיהן ואפילו לרבנן דאמרי אם היה בידו חמשה סלעים נותן את כולם הואיל ויהב לשניה ברישא מה שגבה גבה והלכך כי יהיב לראשונה כל מה דאית ליה יהב ליה ולשניה ליכא למימר אמאי לא יהיב כולהו חמש משום דבעידנא דיהיב לשניה משועבד לראשונה וכל מה דאית ליה יהיב לה דהא אפילו מאי דיהיב לאו דידיה הוא.
<h2>דף כא:</h2>
[כתובות ק' ע"ב] נעשו, בתמיה הא ודאי טעו בדבר השנוי במשנה. שום ההקדש, גזבר המוכר קרקע של הקדש. ששים יום, מושכין ימי הכרזה. איגרת בקורת, שטר ההכרזה שכתוב בו אנו בית דין הכרזנו על שדה פלונית וכך וכך דמים הביאה. בדברים שאין מכריזין עליהם, לקמן מפרש להו. בשעה שאין מכריזין עליהן, כדמפרש שיש שעה שאין פנאי להמתין מנין ימי ההכרזה.
[(כתובות ק' ע"ב) לשון הרי"ף מערכין כ"א ע"ב] שום היתומים, בית דין היורדין לנכסי יתומים למכרן ולהגבות לבעל חוב שמין את הקרקע ומכריזין ל' יום כל הרוצה ליקח יבוא ויקח. ושום ההקדש, גזבר המוכר קרקע הקדש כגון המקדיש שדה מקנה שנפדה בשויו. ידירנה הנאה, ידור ממנה הנאה שלא יחזירנה לעולם שמא משום ערמה מגרש שתגבה כתובתה מן ההקדש ויחזירנה. קינוניא, ערמה. סיירו לה נהלי, ראו (אסיפא) [אם יפה] היא. דנידכר, בעל הבית באורתא מאי דאמרי להו בצפרא. ונישיילינהו, אם יפה היא. כך היא יפה, כך וכך עושה תבואה. ובכך היא שומא, כך וכך שמאוה בית דין. על מנת ליתן לאשה וכו', ובגמ' בעי למה לי לאכרוזי על מנת ליתן וכו', ומהדר דאיכא דניחא ליה וכו' על יד על יד פורתא פורתא ואיכא לוקח דניחא ליה לפרוע חוב דמיקל בזוזי שנוטל זוזים חסרים ושבורים שאין דרך סוחרים מקפידים. בא להכריז רצופין ל' יום, בין יתומים בין הקדש, ואם בא להכריז שני וחמישי שהן ימי הדין הוי שום ששים יום וימי הכרזה י"ח צא וחשוב משני בשבת ח' שבועות הרי נ"ו ויהיו בהן (י"ז) [ט"ז] שני וחמישי הוסיף עליהן עוד ארבעה ימים שני שלישי רביעי חמישי בשבת הרי ששים יום משהתחיל הכרוז ויש בהן י"ח ימי הכרזה, מכאן אמר רב האיי גאון שאסור בשבת אפילו על נכסי יתומים ועל נכסי הקדש משום ממצוא חפצך ודבר דבר מדלא הוי יומי הכרזה דששים יום אלא י"ח דטעמא דשני וחמישי משום דהוו יומי כניסה והעם מתקבצים בבית הכנסת לספר תורה ואם איתא דבשבת שרי הכרזה משכחת להו טפי שהרי בשבת העם מתקבצים יותר. אין נזקקים לנכסי יתומים, למכרן. רבית אוכלת בהן, שהיו מחוייבין לגוי מעות לרבית. משום מזוני, דכל זמן שאינה גובה כתובתה ניזונת משלהן והוי פסידא דידהו (דהכי) [דתנאי] בית דין שכותב לה הבעל את תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסאי כל יומי מיגר (יש גורסין ברי"ש ומפרשים מן גור בס' הזהר) ארמלותיך. ורב אסי אמר לך, אהכי אין נזקקין ליתומים משום כתובת אשה דמשום מזוני לית להו פסידא דהא תקינו להו רבנן מעשה ידיה תחת מזונותיה ור' יוחנן אמר נזקקין דאכתי אית להו פסידא דזמנין דלא ספיקא מזונותיה במעשה ידיה. מי צאיית, אילימא בבעל חוב גוי דשקיל רבית ולהכי נזקקין להמתין ימי הכרזותינו. דודאי קא מפסדא, ואוכלת בנכסי יתומים. ונקיטינן הכרזה, כלומר ואנו מאחזין הכרזה. ולא ידעינן, אי מרוחי יתומים בהכרזה על שומת בית דין או לא. בתובעת כתובתה בבית דין, דכיון דשוב אין לה מזונות לא מפסדי יתומי מידי בהכרזה ובהמתנה. לא ניזדקיק לה, לפרוע כתובתה הואיל ומעכשיו אין מזונותיה על היתומים. כיון דאיזדקקינן לה מעיקרא, בתחילת תביעתה להפסידה מזונותיה. מזדקקינן השתא, להגבותה כתובתה. לעולם בבעל חוב גוי, דשקיל רבית ודקא קשיא לך גוי מי ממתין להכרזה שקיבל עליו לזו להמתין להכרזה אבל נוטל הוא רבית. ההיא דר' יוחנן, דאמר או לכתובת אשה מגבינן מיתמי. משום חינה מתנינן לה, כדי שימצאו הנשים חן בעיני האנשים וינשאו להם הלכך אפילו גרושה נמי. בתר שיבקייהו, ימותו אחרי אביהן שהניח להן ממון זה. לאו בני מעבד מצוה נינהו, דקטנים הם אלא ימתין עד שיגדלו. צררי אתפסיה, אביהן נתן לבעל חובו מעות או כסף וזהב במשכון בשעת מיתה ולא הספיק ליטול את השטר מידו. שחייב מודה, שהודה אבי היתומים בשעת מיתתו שעדיין חייב לו מאן דאמר משום מצוה לא פרעינן דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו ומאן דאמר משום צררי כיון דמודה ליכא למימר צררי אתפסיה. דשמתוה, בית דין לאביהם על שאינו פורע לזה חובו. ומית בשמתיה, דהשתא ליכא למיחש לצררי דלא היה פורעו אלא בבית דין כדי שיתירו לו נידויו. שלחו מיתם דשמתוה ומית בשמתיה מתוקמי כל הנך מתניאתא דלעיל דאמר נזקקין. והלכתא כרב הונא, דהיכא דלא שמתוה חיישינן לצררי. רבא אמר, האי דאין נזקקין לנכסי יתומים משום שובר דשמא היה שובר לאביהן על השטר שפרעו היתומים ואין יודעין היכן הוא. הנפרעת שלא בפניו, כגון ששלח לה בעלה גט ממדינת הים. לא שנו, דבית דין יורדין לנכסי אדם שלא בפניו אלא כתובת אשה משום חינה אבל בעל חוב ימתין עד שיחזור. ואם אמר, אביהם תנו נזקקין. שדה זו ומנה זו נזקקין, אם אמר תנו שדה זו לפלונית בחובו או מנה זו נזקקים ליתן לו ואין צריך להעמיד אפטרופוס ליתומים על כך. שדה סתם ומנה סתם נזקקין ומעמידין אפטרופוס, לבור להם חלק יפה ולהגבות את זה מן הזיבורית. אבל נמצאת, ביד היתומים שדה אחת שלא היתה של אביהם אלא גזולה נזקקין להוציא גזלה מידם ואין צריך אפטרופוס. בכולהו נזקקין ומעמידין אפטרופין, אפילו באומר שדה זו ומנה זו. לבד מנמצאת שדה שאינה שלו, דאין צריך אפטרופוס אלא מיד מוציאין אותה מידיהם. דאחזוקי סהדי, המעידין על הגזילה בשקרי לא מחזקינן.
<h2>דף כב.</h2>
[כתובות פ"ו ע"א] לדידך דאמ[ר]ת וכו', במסכת ערכין בפרק שום היתומים. פריעת בעל חוב מצוה, מצוה עליו לפרוע חובו ולאמת דבריו דכת' והין צדק שיהא הין שלך צדק ולאו שלך צדק. בד"א, דלוקה ארבעים. מכין אותו, קודם שעבר על העשה ויש בידו לקיים.
<h2>דף כב:</h2>
[כתובות פ"ח ע"א] שר הבירה, כן כינויו. לא שנו, שיורדין בית דין לנכסי אדם בפניו אלא בכתובת אשה משום חינה אבל בעל חוב ימתין עד שיחזור. בפרק שום היתומים, עיקר הדבר התם אמרינן אין נזקקין לנכסי יתומין וכו' ואמר רבא משום שובר פי' הא דאין נזקקין לנכסי יתומים משום שובר דשמא שובר לאביהם היה על השטר הזה שפרעו אבי היתומים ואין יודעין היכן הוא ואמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע לרבא ומי חיישת לשובר והא תנן הנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה ואמר רב אחא שר הבירה וכו' כי הכא עד ורבא אמר רב נחמן אפילו בעל חוב נמי ואי חיישת לשובר התם נמי ליחוש ופריק התם כדאמרינן טעמא וכו'.
<h2>דף כד.</h2>
[כתובות נ"ד ע"א] שמין מה שעליה, כשמגבין לה בית דין כתובתה שמין בגדיה בפרעון כתובתה. דתנן במתני', בהך דערכין. אחד המקדיש נכסיו וכו' ואחד המעריך עצמו, והגזבר בא למשכנו על ערכו הקצוב בפרשה אין לו לגזבר לא בכסות וכו'. לשמן, בגדים שצבע לשם אשתו ולשם בניו ואעפ"י שלא לבשום עדיין אלמא בגדיה שלה כשמואל. לכאורה כשמואל רהטא, פתאום מרוצת משמעות המשנה כשמואל אבל כי מעיינת בה לא מסייעא לשמואל דהא קמיה קיימא ואינה מביתו ואדעתא דהכי אקני לה שיהו שלה כל זמן שהיא תחתיו. בלקיט, שכיר שגר בבית בעל הבית ולקח לו בעל הבית בגדים כשיוצא ממנו שם אותן בשכרו לרב ולשמואל אין שמין ומנח רב סימנא במילתיה יתמא וארמלתא שלח ופוק, הפשט בגדים וצא (יתמא לקיט).
<h2>דף כח.</h2>
[כתובות נ' ע"א] המבזבז, לעניים. מחומש שבנכסיו שלא יצטרך לבריות ויליף טעמא בגמ' מדכתיב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ומדכתיב אעשרנו ולא כתב אעשר שמע מינה עישורא בתרא כי קמא ושני עישורין היינו חומש. ירושלמי, נמנו באושא שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו למצוות ר' גמליאל בר ר' אנייאני בעא קומי ר' מנא מה חומש בכל שנה לחמש שנים הוא מפסיד כולה אמר ליה בתחלה לקרן מכאן ואילך לשכר.
